מחקר חדש של נמרוד ניר חושף: למעלה ממחצית מהאזרחים הערבים בישראל פסימיים לגבי עתיד המדינה, ורבים מהם בוחנים אפשרויות הגירה. מאחורי המספרים – סיפורים אישיים של אקדמאים, אנשי מקצוע ומשפחות שעזבו או שוקלים לעזוב את ישראל, על רקע תחושות של ניכור, פחד ואפליה שהתעצמו מאז אוקטובר 2024.
"לא משנה כמה אתה מוכשר, הערביות שלך תמיד תהיה מכשול"
יסמין (32, שם בדוי), מהנדסת ביו-רפואית מוכשרת מנצרת, מספרת כיצד האווירה במקום עבודתה בחברת טכנולוגיה השתנתה באופן דרמטי עם פרוץ המלחמה: "אנשים שהייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך עליהם התחילו להתייחס אליי אחרת. תפיסת ערבים כמחבלים הפכה לשגרה. הרגשתי שאני תחת עיניים בוחנות כל הזמן".
הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר במהלך ישיבת צוות, אחד העובדים דיבר על "הצורך להחזיר את המדינה לידיים יהודיות בלבד". כשניסתה להגיב, המנהל השתיק אותה באומרו ש"זה לא הזמן לדיונים פוליטיים".
"הבנתי שבישראל לא משנה כמה אתה מוכשר, הערביות שלך תמיד תהיה מכשול", מספרת יסמין, שהחליטה לעזוב לניו יורק, שם מצאה עבודה בסיוע חברים. "הרגשתי חופשייה להיות מי שאני, מבלי לחשוש שישפטו אותי לרעה בגלל הלאום, אלא רק על סמך הכישורים שלי".
"אני מתחילה מאפס בברלין"
סיפור דומה מספרת אמל (52), אם חד-הורית לתאומים ופעילה חברתית שבעבר גרה בירושלים ועבדה כרכזת במשרד החינוך. "במהלך אזעקה התמקמתי במקלט ביתי עם ילדיי ושם שמעתי את אחת השכנות אומרת לאחרת: 'אין לי חמלה לערבים, הם צריכים להיכחד'. ברגע זה הבנתי שאין לי עוד מקום כאן".
כשסיפרה על כך לשותפיה לעבודה, הם אמרו לה בגלוי: "אין לאף אחד מאיתנו חמלה לערבים". אמל החליטה לעבור עם משפחתה לברלין. "עבדתי כל החיים, ויצאתי מהארץ עם כל החסכונות, פיצויים, פנסיה. בישראל הייתי מאוד מבוססת, היה לי מעמד. עכשיו אני מתחילה מאפס".
הנתונים מאחורי התופעה
הפסיכולוג הפוליטי ד"ר נמרוד ניר מהאוניברסיטה העברית, שמתמחה בחקר דעת קהל וזהויות פוליטיות בישראל, ערך בשנה האחרונה סדרת סקרים מקיפה שבחנה את תחושותיהם של אזרחי ישראל מכלל המגזרים.
לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בתחילת המלחמה רק 59% מהערבים הישראלים אמרו שהם מעדיפים להישאר בישראל – הנתון הנמוך ביותר שנרשם בעשור האחרון. למרות שהמספר עלה ל-70% באוקטובר 2024, הוא עדיין נמוך בהשוואה לתקופות מתוחות אחרות.
מצא כי 57% מהערבים בישראל פסימים לגבי עתיד המדינה, לעומת 29% בלבד מהיהודים. כמו כן, 47% מהערבים בישראל חוששים לחייהם במידה רבה.
שילוב של גורמים מניע את ההגירה
לפי הכתבה, שלושה גורמים עיקריים מניעים את תופעת ההגירה בחברה הערבית:
- תחושת ניכור וגזענות – מצד מעסיקים, עמיתים לעבודה ואזרחים אחרים
- חוסר ביטחון אישי – הן בשל המתיחות הפוליטית והן בשל הפשיעה הגואה בחברה הערבית
- חסמים כלכליים ותעסוקתיים – קשיים במציאת עבודה התואמת את ההשכלה והכישורים
מי עוזב? דווקא אלה שיכולים לחולל שינוי
"עזיבה של ערבים אקדמאים – זו מגמה שהחלה עוד לפני המלחמה, ולאחריה רק הואצה", אומרת ד"ר מריאן תחאוכו, מנהלת המרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית באוניברסיטת רייכמן.
העוזבים הם בעיקר בעלי השכלה גבוהה ומיומנויות מקצועיות – בדיוק האנשים שיכולים לדחוף את החברה הערבית קדימה. "אם הממשלה לא תפעל למניעת ההגירה הזאת, היא תשלם מחיר כבד לא רק כלכלית, אלא גם חברתית", מזהירה תחאוכו.
האזינו לנמרוד ניר אצל אראל סגל ואייל ברקוביץ ב-103
האם אפשר לשנות את המגמה?
נווא ג'השאן, מנכ"לית קו אימפקט, מציינת כי הייצוג של החברה הערבית במגזר הפרטי בישראל עמד על כ-6% בלבד עוד לפני המלחמה, וכי בתפקידי ניהול בכירים מדובר בכ-1% מכלל העובדים. בהייטק הישראלי רק כ-2% מהעובדים הם ערבים.
עם זאת, ערבים ישראלים כבר הגיעו לעמדות בכירות בחברות טכנולוגיה מובילות בעולם. באפל, אמזון, אינטל ואנבידיה מכהנים כיום ערבים ישראלים כסגני נשיא או סמנכ"לים – הוכחה לפוטנציאל האדיר שקיים בחברה הערבית בישראל, פוטנציאל שעלול ללכת לאיבוד אם מגמת ההגירה תימשך.
"גם אם נרצה להישאר, ההזדמנויות נראות בלתי אפשריות"
בני הזוג לינה (49) ויוסף (50, שם בדוי) מיפו שוקלים לעזוב לקנדה. לזוג שלושה ילדים אקדמאים – בת עם תואר שני במדעי המחשב, בן שעובד כמהנדס ובן נוסף שלומד רפואה.
"תמיד חשבנו שישראל היא מקום שבו הילדים יזכו להזדמנויות טובות ויוכלו לשגשג", הם מספרים, "אבל עם הזמן המצב השתנה לרעה. הילדים שלנו, עם כל הכישרון וההשכלה שלהם, לא מצליחים למצוא עבודה בחברות הגדולות בארץ. התחושה היא שהשוק פשוט סגור בפניהם בגלל מי שהם".
המחיר של אובדן ההון האנושי
בריחת המוחות מהחברה הערבית היא אובדן כפול – הן עבור החברה הערבית עצמה, שמאבדת את הכוחות שיכולים להוביל אותה קדימה, והן עבור המשק הישראלי כולו, שמפסיד הון אנושי איכותי.
האתגר העומד בפני החברה הישראלית והמדינה הוא ליצור סביבה שתאפשר לכל אזרחיה, ללא קשר למוצאם, לממש את הפוטנציאל שלהם ולחיות בביטחון ובכבוד. ללא שינוי ממשי במדיניות ובגישה כלפי החברה הערבית, המגמה המדאיגה של הגירת המוחות עלולה רק להתגבר.